פסק-דין בתיק ע"פ 5360/12

השופט א' שהם:

פתח דבר

1.        שני המערערים הינם אחים, המערער 1 הוא יליד 17.6.1994 והיה קטין במועד ביצוע העבירה, ואילו המערער 2 הוא האח הבוגר, יליד 2.11.1991. במסגרת כתב אישום מתוקן יוחסה למערער 1 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ולמערער 2 יוחסה עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין.

2.        בית משפט קמא הרשיע את המערערים, על-פי הודאתם, בעבירות הכלולות בכתב האישום המתוקן וגזר על המערער 1 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 23.1.2010 ועד יום 25.4.2010; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 20,000 ש"ח.  על המערער 2 גזר בית משפט קמא 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 24.1.2010 ועד יום 4.5.2010; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ותשלום פיצויים למתלונן בסכום של 15,000 ש"ח.

עובדות כתב האישום המתוקן

3.        מכתב האישום המתוקן עולה כי המערער 1 נשכר על-ידי המתלונן ורעייתו "לסייע בכישוריו החברתיים לבנם הקטין... תמורת שכר". באחד המפגשים בין המערער 1 לבין הקטין, נטל המערער מכשיר נייד השייך לקטין מסוג סוני אריקסון 995 W, ששוויו כ- 4,500 ש"ח, וזאת ללא רשותו של הקטין. בעקבות כך, הודיעו הורי הקטין למערער 1 כי לא ישלמו לו את שכרו, עד אשר יחזיר את המכשיר הגנוב. מאחר שהמכשיר לא הוחזר לבעליו, התקשר אל המערער 1 קרוב משפחה של הורי הקטין "אשר שהה באותה העת בבית הסוהר", ודרש מהמערער כי יחזיר את המכשיר הנייד לבעליו.

           לאחר שיחה זו, ביום 23.1.2010 בסמוך לשעה 20:45, הגיע המערער 1 ביחד עם אחיו, המערער 2, לבית המתלונן בקרית גת, כאשר המערער 1 מצוייד בכובע גרב ובסכין ואילו המערער 2 מצוייד במוט עץ. המערערים נקשו בדלת הכניסה לבית, והמתלונן פתח את הדלת, ומשהבחין במערער 1 ניסה לסגור אותה, אך המערערים הפעילו "כוח והתפרצו לבית". מיד עם כניסתם אל תוך הבית, שלף המערער 1 סכין שהיתה ברשותו והחל לדקור את המתלונן בכל חלקי גופו "וזאת בכוונה לגרום למתלונן נכות או מום או חבלה חמורה", ואילו המערער 2 הכה את מתלונן באמצעות מוט העץ שהיה ברשותו "עד אשר המוט נשבר".

           כתוצאה ממעשיו של המערער 1, נגרמו למתלונן פצעי דקירה בדופן החזה משמאל, בגב, בבטן, במותן שמאל, בכתף ימין ובירך שמאל. כתוצאה ממעשיו של המערער 2, נגרמו למתלונן שפשופים ונפיחות בקרקפת, חבלה ושטף דם סביב עינו. המתלונן הובהל לבית החולים ובדיקתו "הדגימה חזה דם-אויר משמאל, דימום פעיל מהטחול ונוזל בחלל הבטן והאגן". המתלונן נותח בהרדמה מלאה, ואובחן פצע של כ- 6 ס"מ בסרעפת ימנית וקרע של כ- 2 ס"מ בגוף הטחול עם קריש דם בתוכו, ובוצעה תפירה לטחול ולסרעפת. המתלונן אושפז בעקבות הניתוח בבית החולים.

גזר דינו של בית משפט קמא

4.        בפתח גזר דינו, ציין בית משפט קמא כי המערערים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן לאחר שמיעת שלושה עדי תביעה. לאחר שהודו בעבירות שיוחסו להם, הופנו שני המערערים אל שירות המבחן (המערער 1 לשירות המבחן לנוער ואחיו, המערער 2, לשירות המבחן למבוגרים), לצורך הכנת תסקירי מבחן בעניינם. מהתסקיר הנוגע למערער 1 עולה כי הוא בן זקונים למשפחה בת 10 נפשות שמצבה הכלכלי קשה. בעת ביצוע העבירה הוא היה כבן 15.5, תלמיד כיתה י', כאשר התנהגותו בבית הספר אופיינה "בתגובה מהירה של כעס ומעורבות באירועים אלימים". בכתה י', עבר המערער 1 לביה"ס "אורט" בקרית גת, הוא הרבה להעדר מהלימודים ולפני ביצוע העבירה, הוא הפסיק לחלוטין לפקוד את ספסל הלימודים.

           בהתייחסו לעבירה, טען המערער 1 כי לאחר גניבת המכשיר הנייד הודיע לו המתלונן על פיטוריו וסירב לשלם לו סכום של 5,000 ש"ח, שהוא היה חייב לו. הוא סיפר על כך לאחיו, המערער 2, והם החליטו לנסוע אל המתלונן כדי לדבר עימו. השיחה ביניהם הפכה למריבה אלימה, ואו אז הוא שלף את הסכין שהיתה ברשותו ודקר את המתלונן, ולאחר שזה התמוטט נמלטו, הוא ואחיו, מהמקום.

           עוד עולה מהתסקיר כי נעשו נסיונות לשלב את המערער 1 במסגרות שונות, הן מסגרות חוץ ביתיות והן במסגרות בקהילה, אך למרות השמעת נכונות מילולית, נכשלו נסיונות הטיפול, עקב העדר שיתוף פעולה מצידו. המערער 1 הופנה להוסטל "נווה חורש" לצורך הסתכלות, אך כאשר הצוות המליץ על השמתו במעון "מצפה ים", הוא נמלט מההוסטל. נעשו נסיונות נוספים למצוא עבורו מסגרות טיפוליות חלופיות מטעם חסות הנוער, אך המערער לא שיתף פעולה ואף לא נסע לראיון קבלה במעון "נירים" וזאת "על אף שהתחייב בבית המשפט לעשות כן".

           שירות המבחן לנוער התרשם כי המערער 1 אינו מבין את חומרת מצבו, הוא אינו מצליח לגלות אמפטיה לקורבן העבירה והוא אף רואה את עצמו כנפגע העיקרי באירוע. נתגלו אצל המערער 1 גורמי סיכון מרובים, וכאמור הוא אינו נרתם לטיפולים שיקומיים, ואינו מסוגל לממש את הצהרותיו והבטחותיו. בנסיבות אלה, סבור שירות המבחן כי קיים ספק לגבי יכולתו של המערער 1 להפיק תועלת מטיפול שיקומי, ולפיכך נמנע שירות המבחן לנוער מהמלצה טיפולית בעניינו.

5.        אשר למערער 2, ציין בית משפט קמא כי הוגשו בעניינו שלושה תסקירי מבחן. המערער היה כבן 18 במועד ביצוע העבירה, והוא נעצר במהלך לימודיו בכתה יב' ולפיכך לא השלים את חוק לימודיו. המערער 2 לא גוייס לצה"ל מסיבת אי התאמה, והוא עובד כיום בעבודות מזדמנות. המערער 2 מודה בביצוע העבירה, ולטענתו הוא התבקש לסייע לאחיו, לאחר "שגורמים עברייניים איימו עליהם". שירות המבחן התרשם כי למערער 2 רמת אינטליגנציה ויכולות וורבליות תקינות, אך הוא תופס כוחנות ואלימות כדרך התמודדות במצבים בהם הוא "חש מאויים, מנוצל או חווה זלזול ופגיעה מהאחר". המערער 2 מתקשה לראות בפנייה לגורמי החוק כדרך התמודדות נאותה עם קונפליקטים ומחלוקות.

           בית המשפט ציין כי שני התסקירים המשלימים, שהוגשו בעניינו של המערער 2, הציגו התקדמות חיובית במישור הטיפולי, ושירות המבחן התרשם כי הלה עושה מאמצים לשנות את אורחות חייו, ולפיכך הומלץ להעמידו בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה, ולהטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

6.        בבואו לגזור את דינם של המערערים, עמד בית משפט קמא על חומרת מעשיהם, שעה שתקפו באכזריות את המתלונן שהוא "כבן 63, קטן גוף, משתמש במכשיר שמיעה ומתקשה בדיבורו". בית משפט קמא ציין עוד כי מדובר באדם חלש ופגיע אשר, מעבר לפגיעה הפיזית שנגרמה לו, הוא הפסיק לעבוד, הוא "מפחד מכל דבר", חושש לצאת מהבית וחייו השתנו לבלי הכר. בנסיבות אלה, סבר בית משפט קמא כי יש מקום לענישה, הכוללת תקופת מאסר משמעותית.

           בהתייחסו למערער 1, שהיה כאמור קטין במועד ביצוע העבירה, ציין בית משפט קמא כי כשמדובר בקטין יש להתחשב בשיקולי שיקום ושילוב בחברה, אך הקטינות כשלעצמה אינה מקנה חסינות מפני ענישה ממשית, כולל מאסר לריצוי בפועל. עוד הזכיר בית משפט קמא, כי כאשר מדובר בתופעת הסכינאות הרי שבני נוער הם קהל יעד חשוב להרתעה מפני תופעה זו, והטלת עונשים קלים עלולה להעביר מסר שגוי בקרב בני הנוער.

           עוד צויין לגבי המערער 1, כי ניתנו לו הזדמנויות רבות להשתלב במסגרות ובתוכניות שיקום "והוא בעט בכולן". הוא ברח ממוסדות שיקום, הצהיר הצהרות חסרות כיסוי לגבי נכונותו להירתם לטיפול, אך לא עשה את המצופה ממנו, עד כי גורמי הטיפול, כולל המפקחת הארצית על ההשמה במוסדות חסות הנוער (להלן: המפקחת), הגיעו למסקנה כי אין בידם לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי שקל את האפשרות לשלוח את המערער 1 למעון נעול לתקופה משמעותית, אך המפקחת ציירה תמונה עגומה לגבי המצב ואפשרויות ההשמה במעון נעול. לדברי המפקחת, ישנם, כיום, בישראל שני מעונות נעולים המיועדים ליהודים וקיים מחסור חמור במיטות, וקיימת רשימת המתנה ארוכה ביותר "עד כי השימוש האפקטיבי באפשרות הזו כדרך לנשיאת מאסר, מוטל בספק". נכון לעכשיו, שני המעונות הנעולים מצויים בתפוסה מלאה ועשרות נערים נמצאים ברשימת המתנה למקום שיתפנה. אשר למערער 1, באופן ספציפי, ציינה המפקחת כי בשים לב לנסיון הלא מוצלח עימו, ולנוכח גילו המבוגר יחסית וייחסו להליך הטיפולי "השמתו במעון נעול היא בלתי אפשרית".

           לאור האמור, ובהתחשב במכלול השיקולים לחומרה ולקולא, לרבות הודאתו של המערער 1 באשמה, גילו הצעיר, הבעת חרטתו ונסיבות חייו הקשות, החליט בית משפט קמא לגזור עליו 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, ואת יתר העונשים המפורטים בפסקה 2 לעיל.